מי אמר שביום הולדת חייבים רק לשמוח?

כמה פעמים אנחנו רצים קדימה עם התוכניות שלנו ושוכחים לעצור. אנחנו רוצים לשמח, לגרום לילדים שלנו להרגיש מיוחדים, לעשות את כל מה שצריך כדי שהיום שלהן יהיה מושלם. אבל האם שאלנו אותם מה הם בעצם צריכים?

אתמול חגגנו לדניאלי 5. הבוקר התחיל בדיוק כמו תמיד, במסורת יום ההולדת שלנו, שולחן יום הולדת, בלונים, ממתקים, ברכות ומתנות, ודניאל בשיא ההתרגשות. אחה”צ התוכנית הייתה לצאת יחד לארוחה משפחתית. רגע לפני שיצאנו מהבית, כשכולם כבר היו מאורגנים וממש בדלת, ניגשה אלי דניאל ואמרה את המשפט הזה.

וכולנו פשוט נעצרנו.

ילדה בת 5, בתוך כל הרעש, ההתרגשות והציפייה, ידעה לזהות שמשהו בפנים אומר לה "עצור". לא פרצה בבכי. לא עשתה טנטרום. פשוט אמרה בקול ברור: זה יותר מידי בשבילי.

וזה הוביל אותי לחשוב - מי אמר שביום הולדת מותר רק לשמוח?

אנחנו גדלנו עם ציפייה ברורה מאוד: יום הולדת = חגיגה, שמחה, מסיבה מושלמת, ילדים שמחים. אבל הרגשות לא עובדים לפי תוכנית. יש ילדים שבתוך ההתרגשות הגדולה יש גם הצפה. גם עייפות שהצטברה מהציפייה. גם צורך בשקט שלא תמיד יש לנו מקום עבורו.

זה לא "ילד שמתקלקל" לכולם. זה ילד שמקשיב לעצמו. וזה דבר מדהים בעיני, כי הרבה פעמים אנחנו כמבוגרים לא תמיד מצליחים לעשות את זה, תחושבת הריצוי הרבה פעמים דורסת את הרצון הפנימי שלנו.

כהורים אנחנו ממשיכים להוסיף עוד שמח, עוד הפתעה, עוד פעילות. ולפעמים שוכחים לשאול את עצמנו: אולי עשינו כבר מספיק? אולי לילד שלי זה מספיק?

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי הנחיית הורים הוא שאין דבר כזה רגש רע. יש שמחה, יש התרגשות, ויש גם עייפות והצפה. כולם נכונים, כולם בסדר. אבל ילדים לומדים כבר בגיל צעיר מאוד שיש רגשות שעדיף לא להרגיש. שכדאי לבלוע אותם, להמשיך הלאה, לא לעצור את החגיגה. וכשזה חוזר שוב ושוב, הצינור הרגשי שלהם נחסם לאט לאט.

אני מאמינה שאחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולות לתת לילדים שלנו היא ההיתר להרגיש הכל. ילד שיודע לתת שם למה שעובר עליו יודע גם לווסת את עצמו. הוא יודע מתי טוב לו, ויודע לבקש אותנו כשהוא צריך.

בחזרה לסיפור שלנו, כשדניאל אמרה “לא מתאים לי” לא ניסינו לשכנע אותה. לא אמרנו "אבל כולם מחכים" ולא "בואי תראי, יהיה כיף". הקשבנו לה ולצורך שלה. נשארנו בבית, הזמנו פיצה, עשינו מסיבת ריקודים קטנה רק אנחנו חמישה. והאמת - היה מזה כיף.