למה פיית השיניים לא לוקחת אצלנו את השן?
אתמול נפלה לדניאל, בת כמעט 6, השן הראשונה. כמה היא התרגשה מהמתוקה הזאת. היא כתבה לפיה מכתב שלם, עם ציורים, השקיעהבהם בטירוף המתוקה הזאת. בבוקר היא קמה בריצה לראות מה השאירה לה פיית השיניים.
אצלנו בבית יש מסורת קטנה, שהתחילה עוד עם הגדול שלי, עידו. פיית השיניים לא לוקחת את השן. היא משאירה פתק ומתנה קטנה, ואת השן עצמה היא מחזירה, בתוך קופסה מיוחדת משלה. את הקופסה אני שמה על מדף נמוך בחדר, כזה שהילדים יכולים להגיע אליו ולהסתכל בה מתי שבא להם.
פרידה מחלק מהגוף היא לא דבר קטן בשביל ילד.
תוך כדי לימודי הנחיית ההורים, יצא לי לחשוב על זה די הרבה. עבור ילדים, שן שנושרת היא הסימן הכי מוחשי לזה שהם גדלים. אבל זה גם יכול להיות קצת מבהיל. חלק מהגוף שלהם פשוט נעלם, ככה, בלילה.
כשהשן נשארת אצלם בקופסה על המדף, היא נותנת להם ביטחון. דניאל יכלה לקחת אותה איתה, להראות בגאווה בגן, לשתף את החברים בהתרגשות, ולקבל את ההכרה שכל כך רצתה. שהיא כבר גדולה.
כשהשן נשארת אצלם, בקופסה על המדף,
הגדילה מפסיקה להיות מפחידה
היא הופכת למשהו שאפשר להחזיק ביד, ולהתגאות בו.
ובנימה אישית? אני עדיין לא מאמינה שהתינוקת הקטנה שלי כבר כל כך גדולה.
ואני באמת סקרנית: מה אתן עושות עם השיניים שנופלות?
ראו גם
מה הילדים שלנו בעצם מרגישים כשהם משחקים לבד? אם עוצרים ומקשיבים לדינמיקה שהם יוצרים, מגלים משהו מרתק על העולם הפנימי שלהם — ועל ההשפעה שיש לנו עליו.
ביום ההולדת החמישי של דניאל, רגע לפני שיצאנו בערב למסעדה, היא אמרה: "אני לא רוצה ללכת". על הזכות של ילדים להרגיש הכל, וגם להגיד "זה יותר מידי בשבילי".