עצרת פעם רגע להקשיב למשחק של הילד שלך מהצד?
לפעמים בתוך השגרה העמוסה אנחנו נוטות לחשוב שהילדים שלנו פשוט גדלים, לומדים, משחקים ומתפתחים. אבל אם עוצרים רגע ומקשיבים לדינמיקה שהם יוצרים בתוך המשחק כשהם בטוחים שאנחנו לא צופות, מגלים משהו מרתק על העולם הפנימי שלהם.
המילים שהם בוחרים, הטון שבו הם פותרים קונפליקטים, או הדרך שבה הם מגיבים כשהדברים לא הולכים בדיוק לפי התוכנית — כל אלו לא מקריים. הם בבואה של ייצוגים פנימיים שהם בונים מתוך האינטראקציות החוזרות שלהם איתנו ביומיום.
מהם בעצם אותם ייצוגים פנימיים?
תחשבו על זה כעל ספר הוראות פנימי שהילד כותב לעצמו על החיים עוד לפני שהוא יודע לקרוא. אלו תבניות מנטליות, מעין מפות דרכים שמתקבעות במוח כבר בשנים הראשונות. הן לא נוצרות מהסברים תיאורטיים אלא משכבות של חוויות יומיומיות: איך הגיבו לבכי שלי, האם כשאני כועס רואים אותי או מבטלים אותי, האם כשאני טועה מגיבים בביקורת או בהבנה.
הייצוגים האלו פועלים מתחת לפני השטח. הם הופכים לדרך הטבעית שבה הילד תופס את עצמו, את האחר ואת הקשרים שלו עם העולם. כשהילד משחק בסלון ומשחזר סיטואציות, הוא למעשה מתרגל את מה שספג מאיתנו ובודק איך זה עובד במציאות.
כשאנחנו מבינות שהם כותבים לעצמם את התסריט הפנימי מתוך החיים בבית, ההורות מקבלת משמעות אחרת.
זה נשמע גדול, אבל בפועל מדובר בכלים פרקטיים שזיהיתי כמשני מציאות בתוך הבית. אלו הדרכים שראיתי שיוצרות את ההבדל הכי משמעותי.
בפעם הבאה שהילד שלך משחק, פשוט תקשיבי בלי להתערב. אל תמהרי לפתור או להציע פתרונות, תני לו להוביל. אם את רואה שהוא נתקע, אל תתקני באותו רגע, תני לו את המקום הזה להתמודד בעצמו. וכשתהיו אחר כך ברגע רגוע, תוכלי להציע לו מילים כמו "ראיתי שהיה לך קשה כש..." וככה לתת לו את המענה המדויק שהוא היה צריך.
הטון שאנחנו מביאות איתנו ביומיום הופך לקול הפנימי שלהם. כשאת צריכה לדרבן אותם למשהו, כמו ללכת למקלחת, תחליפי את הלחץ בקול שמתחשב בקושי שלהם. במקום לומר "יאללה נו כבר למקלחת", נסי לומר "אני רואה שקשה לך לעזוב את המשחק, הוא באמת כיף, בוא נבחר אם אנחנו הולכים בצעדי פיל או בצעדי נמלה". את לא רק מעבירה אותם למקלחת, את מלמדת אותם שהקול הפנימי שלהם יכול להיות סבלני גם כשהם עושים משהו שהם לא רוצים.
ומה עם הרגעים שבהם אנחנו טועות? זה קורה לכולנו. כשאיבדת סבלנות בבוקר לחוץ או כשלא עמדת בהבטחה שלך, תגיבי לטעויות כהזדמנות לתיקון במקום כלחץ. נסי לומר בפשטות "אופס, טעיתי, סליחה שאיבדתי סבלנות, בוא ננסה שוב". הטון השקול שלך ברגע של תקלה הוא זה שילמד אותם שטעויות הן לא מקור לבושה, אלא חלק מהחיים שניתן לתקן.
כל זה לא נועד לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר, אלא פשוט להבין את ההשפעה שלנו. המודעות הזו נותנת לנו כוח לבחור אחרת בכל יום ולעצב את הדרך שבה הילדים שלנו ילמדו להתמודד עם העולם.
ילד ששומע קול סבלני כשהוא טועה וקול רואה ומעריך כשהוא מצליח, לומד להיות סלחן ומעריך כלפי עצמו.
האופן שבו הילדים רואים את העולם ואת עצמם
מתחיל בנו.
יש לכן רגע כזה שעצרתן להקשיב ולמדתן משהו שלא ציפיתן? אשמח לשמוע בתגובות.
ראו גם
אצלנו פיית השיניים לא לוקחת את השן. היא מחזירה אותה בקופסה מיוחדת על המדף. ולמה הפרידה ההדרגתית הזאת נותנת לילדים ביטחון?
ביום ההולדת החמישי של דניאל, רגע לפני שיצאנו בערב למסעדה, היא אמרה: "אני לא רוצה ללכת". על הזכות של ילדים להרגיש הכל, וגם להגיד "זה יותר מידי בשבילי".